גיבוש חובלים

הערות חשובות לפני קריאה:

1. ישנם חלקים במאמר שמפנים להסבר מעמיקים יותר (מספר). ההסברים המעמיקים כוללים טיפים וגישות להתנהלות מנטלית ואישיותית.

2. זכרו שהגיבושים משתנים! בעת קריאת המאמר, זכרו שהמטרה שלכם היא להכין את הגישההכללית ולא בהכרח את סדר הדברים. אני מבטיח לכם שבגיבוש שלכם הסדר יהיה שונה. המטרה של הגיבוש היא לבדוק איך אתם מתנהלים במצבים קשים. לכן, תראו את השינויים כהזדמנות להראות להם כמה אתם ראויים. אל תצפו לדעת הכל. מי שמתחיל את הגיבוש בגישה שהוא יודע בדיוק מה הולך לקרות ייכנס לפאניקה כאשר הדברים ישתנו. והדברים כן ישתנו!

איזה לילה.. מרוב לחץ והתרגשות כמעט ולא ישנתי.. התעוררתי שוב ושוב מתוך פחד שלא אשמע את השעון מעורר. סעמק! אני כבר מתחיל את היום הראשון של הגיבוש לא במיטבי! (1)

08:00 – הגעה לבת גלים בחיפה.

הגענו לחיפה, לאט לאט אני רואה עוד חבר'ה מתאספים.. אני מסתכל עליהם.. והם עלי.. סוג של בוחנים אחד את השני. הרי אנחנו בתחרות לא? (2)

אוספים אותנו ולוקחים אותנו לסיור בבסיס.. מראים לנו את כלי השיט השונים.. דווקא מגניב.. לשרת בים.. חלומי! להתעורר כל בוקר מול הים.. נראה לי חלום של המון אנשים..

לאחר הסיור לוקחים אותנו לבה"ד. שם אנחנו עוברים בדיקות רפואיות, חותמים על ציוד, עולים על מדים, מקבלים חגורות הצלה ויורדים לים.

הגענו לים. משומה במקום להתלהב אני מרגיש פחד. אני קולט שאני שעוד לא התחלתי! יש עוד כ"כ הרבה לפני! "תתאפס על עצמך" אני אומר לעצמי. מיד אני נזכר את החשיבות של חלוקת הגיבוש לחלקים מנטליים. אני מחלט את הגיבוש, ומגדיר מטרה לכל חלק. (2)

מתחילים את החלק הפיזי. מתחילים עם בוחן בר-אור. מסדרים אותנו לריצת 3,000 (אורך הריצה משתנה בהתאם לתקופות). ההתרגשות עולה. בום! מזניקים! אני יוצא לריצה. קובע לעצמי מטרות קטנות במהלך הריצה.. לעקוף אותו.. אח"כ אותו.. רואה שאני מתקדם.. מוודא שאני במקום טוב, בזמן טוב.. שומר על מצב רוח טוב! חושב על דברים משמחים! הרי המחקרים מראים שהאנשים השמחים יותר מצליחים לתפקד טוב יותר..

אחרי הריצה, מבצעים כמה תרגילי כוח (בכוונה לא אפרט את תרגילי הכוח כי זה משתנה המון)

אחרי הבוחן אנחנו לובשים את חגורות ההצלה ונכנסים לים. המטרה: לצוף בקבוצות. אני רץ אל תוך המים כמה שיותר מהר. נשכב על הגב. מרגיש את הגלים מתנפצים עלי. מתקשה קצת לנשום. הדופק עולה. רואה את החברים לידי.. חלקם נראים רגועים, חלק קצת נלחצים.. אני שומר על קור רוח.. חושב על למה חשוב לי להצליח בגיבוש הזה. מנצל כל רגע שיש לי להגביר את המוטיבציה שלי. 

כל פעם שאני קצת נלחץ.. כל פעם שאני מפחד.. אני מדמיין שאני ביום האחרון של הגיבוש, שמודיעים לי שעברתי, ואני מסתכל לאחור על הרגע הזה.. ושמח שהתמודדתי איתו בהצלחה. (3)

אחרי הטבילה, חוזרים לבסיס.. רטובים.. מגיעים, מחליפים למדים, ומחלקים אותנו למחלקות. אנחנו מסתכלים אחד על השני ומתמלאים ברושם ראשוני. ברגע הזה אני מיישם את מה שלמדתי בקורס מצוינות צבאית על הפעלת נוירוני המראה ואינטליגנציה רגשית. (4)

אחרי החלוקה לצוותים, אנחנו מקבלים עוד ציוד, בין הציוד נמצא גם הפנקס המוכר.. אני פותח את הפנקס ורואה טקסטים וחומרים שאמרו לנו ללמוד. החומר מחולק לכמה חלקים.. יש חלק שמתעסק במגמות השונות שיש בקורס:

• מגמת השייט שמתעסקת בלימוד ימאות, ניווט, לחימה בזירה הימית, התמחות של נשקים ופיקוד על כלי שייט

• מגמת מכונה שמתעסקת בלימוד מערכות הספק, והנעה וחשמל המשולבים בלימודי פיסיקה מתקדמים

• מגמת אלקטרוניקה שמתעסקת בלימודי מערכות אלקטרוניקה המתוחכמות שנמצאות על ספינות הטילים.. והכשרה לקציני לוחמה      אלקטרונית.

לאחר מכן יש סיפורים היסטוריים בנושאים שונים כמו מלחמות, מבצעים, היסטוריית המדינה והעולם שמיועדים להרצאות שנצטרך להעביר ופירוט אודות מערכת כיבוי האש של הסטי"ל.

רק מלהסתכל על כל החומר הזה אני קצת נלחץ.. אופה! זה בדיוק מה שלמדנו בקורס מצוינות צבאית! עכשיו איישם את מה שלמדנו על התמודדות עם לחץ.. (5)

פתאום אחד המגבשים ניגש אלי ומתחיל לתשאל אותי. אני עונה על השאלות שלו בצורה הכי אמיתית שאפשר תוך כדי שאני משדר לו ביטחון וחיבור. בדיוק כפי שלמדנו בקורס.

כולם קיבלו את כל הציוד. ממשיכים. מתחילים הליכה. חוזרים לחוף. אנחנו מגיעים, מעמידים אותנו ומסבירים לנו מה המשימה שלנו.

"המשימה שלכם היא לבנות את מפת ארץ ישראל בעזרת כל הציוד שיש לכם בצורה דמוגרפית". מיד כולם מתחילים להילחם על ההנהגה. אני מבין אותם. הם רוצים להוכיח למגבשים. בזמן המאבק הראשוני, אני משקיע את הזמן הזה בחשיבה ותכנון של איך באמת יהיה הכי נכון לבצע את המשימה. תוך כדי הריב, אני מפעיל את מיומנות הראפור שלמדתי בקורס מצוינות צבאית, מבצע הצטרפות והובלה, ולאט לאט משיג את האמון והקשבה של שאר חברי הצוות - הכל מתוך כבוד ואכפתיות אותנטית. לאט לאט הם מתחילים להקשיב לי ואני מכניס את הרעיונות שלי בו זמנית שאני מוודא שלכל אדם בצוות יש הזדמנות לשתף ולהוביל.

כל התרגיל הזה אני זוכר שצוות טוב זה צוות שמחבר בין המוחות של חברי הצוות. אני נזכר בקורס כמה דיברנו על החשיבות של שימוש בחוזקות של חברי הצוות לצורך קידום ההצלחה. בנוסף, וזה באמת עזר לי, אני נזכר בשיעור הזה שדיברנו על זה שהמנהיג הוא לא בהכרח האדם שמדבר הכי הרבה. המנהיג הוא האדם שמקדם הכי הרבה הצלחה ושמצליח לחבר בין הכי הרבה אנשים יחד. גם אם זה אומר שלא רואים אותו כמספר אחד.. מנהיגות נמדדת דרך התוצאות.

סיימנו את המשימה הראשונה. אני מנצל את הזמן הזה לתת לכל חברי הצוות מבט של הערכה ואהבה. אני מחייך אליהם ומוסר להם דרך נוירוני המראה ושפת הגוף כמה הם מטורפים.

הגענו למשימה הבאה. המגבש מעמיד את כולם ואומר: "המשימה שלכם היא ביחד לחפור בור צוותי כמה שיותר גדול מבחינת עומק ורוחב, ובמקביל לחפור כמה שיותר בורות של עצמכם כאשר אתם מוציאים את החוט שקיבלתם קודם (חוט שקיבלנו עם כל הציוד) להניח את החוט על כקרקע כאשר אתם מניחים בכל צד של החוט מימיות מים (כדי להחזיק את החוט). אחרי שהנחתם את החוט, עליכם לחפור בור מתחת לחוט מבלי לגעת בחוט בכלל. מי שנוגע, צריך להתחיל לחפור מחדש. עליכם לחפור את הבוקר האישי מספיק עמוק כדי שתוכלו לעבור מתחת לחוט מבלי לגעת בו."

מיד איך שהמגבש מסיים להסביר אני מוציא את המימיות וחוט. (6)

אני מארגן את הדברים וחושב.. המחשבה העיקרית היא "איך אני מחלק את הזמן נכון?". בהתחלה אני מתחיל לחשוב "מה המגבשים רוצים לראות?" ואז אני מזכיר לעצמי! מה זאת המחשבה הזאת! המגבשים רוצים לראות איך אני מתנהל כאני. ואני כרגע מתמיין ליחידה צבאית! איך אני מאמין שנכון להתנהל במצב כזה אם הייתי צריך לבצע את המשימה הזאת במתאר מבצעי??

אם הייתי בצבא, והיה לי משימה תחת לחץ של זמן, אני חייב לפעול לטובת הצוות בו זמנית שאני פועל לטובתי. אם אני לא שורד, אין לי איך להמשיך לתרום לצוות, אבל אם הצוות לא שורד, אני חסר משמעות. זהו החלטתי! המטרה שלי היא לוודא שיש לי לפחות בור אחד לעצמי כדי שאני אוכל לעבור, ולאחר מכן אוודא שיש מספיק מקום בבור הצוותי.

תוך כדי יש כמה אנשים שמיד מתחילים ויש כמה אנשים שמתחילים לנהל דיון על מה שנכון לעשות. הם מתכננים חלוקת כוח. אני מתחיל לעבוד על הבור הצוותי ותוך כדי אומר לכולם, חבר'ה! תחשבו על זה כמו מלחמה. אם באמת יש לנו משימה מבצעית כאן, מה הייתם עושים?! בואו ננהל את הדיון בו זמנית שאנחנו עובדים! אסור לבזבז זמן! אני ממשיך לחפור, מוודא שבכל רגע נתון יש אנשים שעובדים על הבור הצוותי. פתאום אני רואה מהזווית של העין מישהו שרק עובר על הבור הצוותי. אני רץ אליו, חופר לידו ואומר לו "אחי, אל תשכח מעצמך! אנחנו צריכים שיהיה גם לך בור. לך תחפור את שלך ואני אמשיך את הבור הצוותי. פתאום הוא אומר "לא אחי עזוב.. אני חייב לעבוד על הבור הצוותי". אני אומר לו "סבבה, אז אני חופר לך בור". אני זז הצידה, אומר לו שזה שלו, וחופר לו את הבור שלו. (7)

גם כאן, בסוף התרגיל, אני מחזק את הקשר בין כל חברי המחלקה בעזרת מבטים ומיומנות החיבור כפי שלמדתי בקורס.

הגענו למשימה הבאה. במשימה הזאת עלינו לקיים דיון צוותי ולהציג תשובה משותפת של כל חברי הצוות. המגבשים עומדים ומציגים לנו שאלות ואתגרים שעלינו למצוא את הפתרונות שלהם. זה לא פשוט. כל אחד רוצה להגיד את דעותיו וכל אחד רוצה להוביל את הדיון. 

אני נזכר בחלק של קורס מצוינות צבאית שלמדנו על הכוח של שאילת שאלות. במקום להציג עובדות, אחבר בין כולם ע"י שאילת שאלות. אני זוכר שבפרק של המנהיגות בקורס למדנו שאחד מתפקידי המנהיג הוא לתת מקום לכל חברי הצוות. תוך כדי, אני נזכר בשלושת העקרונות של צוות יעיל לפי מחקר גוגל שלמדנו ותרגלנו בקורס: 

1) זמן דיבור שווה 

2) אכפתיות 

3) ביטחון פסיכולוגי. 

אני ממשיך להתנהל בדיון כפי שלמדנו ומוודא שלכולם יש מקום לדבר אך זוכר בו זמנית שיש לנו משימה לקבל החלטה. תוך כדי שאני חושב ומתקשר עם חברי הצוות, מישהו אומר משהו שאני ממש לא מסכים איתו. אני בא להגיד "אבל!" ואז נזכר שאסור להגיד אבל. אני נזכר שהמילה אבל מייצר התנגדות אצל מי שמדבר איתנו. מיד החלפתי את "אבל" עם הצטרפות והובלה באמצעות מילת החיבור "ו". ואוו. מרשים איך שזה עבד.. הוא לא זיהה שאני בכלל מתנגד לרעיון שלו.. הוא הרגיש שאני מסכים איתו ומציע דרכים לשפר את מה שהוא הציג. מטורף.

זהו. הצגנו את התשובה המשותפת שלנו.

הגענו לחלק שחיכיתי לו הכי הרבה! ארוחת ערב!! איזה קוטג' טעים. כן.. אין יותר מדי מה לאכול כאן.. מתגעגע לאוכל של אמא.. אבל זה אחלה של זמן להכין את עצמי למה שמחכה לי בהמשך הגיבוש..

הולכים לישון.

סוף יום ראשון.

היום השני: (8)

הקפצההההה!!! קומו!!! סעמק! איפה הנעליים שלי?!! אני מסתכל על השעון מהר, השעה 04:26. צועקים עלינו. הלחץ עולה. אני גמור מעייפות, אני לא מוצא את הנעל שלי. אני האחרון. השאר כבר עמודים. שיט שיט שיט!! "רגע! תרגע!" אני חושב לעצמי. תחושת הלחץ היא שפוגעת בי. 

אני נושם בצורה ריבועים ומחושבת כפי שלמדתי בקורסים של הכנה מנטלית לגיבושים ומצוינות צבאית ומסתכל על המרחב. אני דופק חיוך ומוצא את הנעל שלי. מיד אני עולה על כל הבגדים, לוקח את כל הציוד שלי ועומד עם כולם.

"פול" מיד צועקים עלינו. מענישים אותנו כי אני איחרתי. מנצלים את האיחור שלי כדי להעניש. אני לא מתרגש מזה. אני זוכר שזה מה שהם אוהבים לעשות.. אבל עדיין.. יש אנשים אחרים בצוות שכועסים עלי.. האם באמת מאמינים שאם לא הייתי מאחר לא היו מענישים אותנו.. אין לי מה לעשות כרגע חוץ מלוודא שבמהלך היום אני עוזר להם כמה שאפשר.

לרגע אני מסתכל על כל היום ונלחץ. השעה רק 04:32, השמש עוד לא עלתה, ואני רק בתחילת היום השני. וואי וואי. אני מיד מזהה שאני מקיים דיבור פנימי שלילי. אני מיד נזכר באסטרטגיה לשינוי מחשבות במהירות שלמדתי בקורס ומשנה את המחשבה שלי. 

כתוצאה מיישום האסטרטגיה אני נזכר שהלחץ שאני מרגיש נובע מזה שעוד לא חילקתי את היום הזה. תוך כדי שמתזזים אותנו אני מחלק את היום לארבעה חלקים. כל חלק כמה שעות. אני ממשיך להגדיר מטרה לחלק הקרוב. אין טעם להגדיר מטרה לחלקים הבאים כי אין לי מושג מה יהיה ואיך אני אהיה.

אני מסתכל על השעון, כבר 04:47.. רבע שעה שמתזזים אותנו. יאללה אני לוקח את זה כחימום.. הרי זה מה שאני זוכר ממודל אפר"ת שלמדנו בקורס. המשמעות שאנחנו נותנים לכל אירוע מוביל לרגשות שבסופו של דבר מובילו להתנהגות שלי.

"ציוד עליכם! אלונקה פתוחה ולעמוד מוכנים למסע!" אני שומע את המגבשים צועקים! "יאללה מתחילים לטייל" אני חושב לעצמי. אני רץ כמה שיותר מהר להרים אל האלונקה תוך כדי שאני מכין את הכתף שלי.. אני נוגע בכתף של עצמי ואומר לו.. חבר יקר.. שיהיה לנו בהצלחה. חשוב לשמור על הומור. אם לא צוחקים מהחיים אז מה הקטע?:)

יאללה הולכים! סעמק. הקצב מהיר יותר משדמיינתי. אני מגדיל את הצעדים שלי. אני מרים יד לחילוף, מישהו מיד מחליף אותי. מגניב! אבל אני זוכר שאנחנו רק בתחילת המסע.. ככל שהזמן ימשיך, ככה גם יגדל הזמן של החילופים. אני מזכיר לעצמי שלא משנה מה, אם מישהו מרים יד, אני חייב לשאוף להחליף אותו. הרי זה מה שהייתי עושה בצבא. הנוחות שלי היא לא העיקר כאן.

תוך כדי המסע אני שם לב לאין סוף מחשבות שליליות.. אני מיישם את עקרון ה"פשוט להצליח" כפי שלמדתי בקורס הכנה מנטלית לגיבושים. ממשיך עם זה עד שאני מצליח להתאפס על עצמי. אני מפעיל את מיומנות מיקוד מחשבתי באמצעות שאילת שאלות מכוונות ונזכר בכוח של חלוקה למטרות. אני מחלק את המסע למטרות. סופר צעדים, סופר עמודים, סופר חילופים וכל מה שעוזר לי להתמקד במצוינות. תוך כדי אני מדקלם לעצמי משפטים שמזכירים לי מי אני שואף להיות.

"תניחו את האלונקה" המגבש אומר. אנחנו מיד מניחים. "20 שניות נגעתם בעמוד 20 זוז" המגבש צועק. אנחנו מיד רצים.. טוב.. מנסים לרוץ.. הרגליים כבר לא מגיבות כפי שהייתי רוצה. אני קולט שיש כאלו שמרגישים רע עם זה שהם לא מצליחים כפי שהם הצליחו ביום הראשון. זה הרגע שאני מחייך. זה הרגע שמי שעם הלב הכי חזק מנצח. זה כבר לא כושר פיזי. מדובר בכושר מנטלי. וזה, בדיוק מה שיש לי.

ישששש!! ארוחת בוקר!!! אוכלים סוף סוף. זה הרגע שאני מציין לעצמי שהצלחתי לעבור את החלק הראשון. הגיע הזמן לחגיגה פנימית. אני מפעיל מוזיקה דמיונית ומדמיין את כל האנשים שאני אוהב מוחאים לי כפיים. זה ממלא אותי בכוח. (9)

נגמר זמן האוכל. הולכים למרינה. מורידים את הסירות גומי. אני מבין הגענו לשלב המשימות בסירות.

פתאום המגבש צועק "דקה הייתם בסירות גומי!". עלינו על הסירות, הסתכלתי על הציוד בסירה והבנתי שהגענו לשלב המשימות בסירות. מתחילים לחתור לים. תוך כדי שאנחנו בים, המגבש מעלה את השאלה "אתם באי בודד ויכולים לקחת 5 דברים איתכם, מה אתם לוקחים?" כל אחד צריך להציג את מה שהוא אישית היה לוקח. לאחר שהצגנו כל אחד מה הוא היה לוקח ולמה, המגבשים אמרו לי להגיע להחלטה משותפת של כל הצוות. מה הם חמשת הדברים שאנחנו צריכים לקחת איתנו.

אנחנו מתחילים לנהל דיון תוך כדי שאני מקפיד על שלושת העקרונות של צוות מצטיין כפי שלמדתי בקורס, עקרון הראפור, הצטרפות והובלה, ושימוש במילות חיבור. אנחנו מציגים למגבשים את ההחלטה.

הגענו למשימה הבאה. "נתקעתם ואתם צריכים שמסוק יגיע לחלץ אתכם. עם כל הציוד הקיים בסירה, עליכם לבנות משהו שיעזור למסוק לחלץ את כל הסירה". פתאום קורה משהו מוזר.. אנשים הסתכלו עלי שאגיד את דעתי. ואוו. זה עובד. אני נזכר בסרטון מקורס הכנה מנטלית לגיבושים שאמציה הסביר על הסוד בעבודת צוות. זה אשכרה עובד..

באמצעות עקרון שילוב מוחות ויישום המרכיבים לעבודת צוות כפי שלמדתי בקורס מצוינות צבאית, אני עוזר עם השלמת המשימה. אפילו מצאתי אומץ לבקש מהמגבש לזוז רגע כדי שאוכל לבדוק איזה ציוד יש בתיבה שהוא יושב עליו. מזל שעשיתי את זה. זה ממש עזר לנו.

המשימה הבאה מצריכה שימוש בציוד שוב פעם. המשימה היא למקם את גלגל ההצלה כמה שיותר גבוה באמצעות הציוד שיש לנו. בדיוק כמו מקודם. ביצענו את המשימה. כמובן שהמגבשים מראים לנו שהם מאוכזבים. אבל אני דווקא גאה באופן שעבדנו יחד כצוות. מתוך תחושת גאווה, אני מסתכל על חברי הצוות מחייך לכל אחד חיות אותנטי. פתאום אני מוצא את עצמי עם יותר מוטיבציה. אני אוהב את האנשים שכאן. אלו סוג האנשים שאני רוצה לשרת איתם.

בום! השלמתי את החלק השני של היום השני! פתאום אני קולט. עברתי חצי גיבוש בערך. הגיע הזמן לחגיגה פנימית! (9)

מתחילים לחתור.. אני כבר מבין שהגענו לרגע ההקאות. מגיעים לאזור, ועולים לסירה ללא שעונים. ועכשיו, פשוט ממתינים לטבע ולגוף לעשות את שלו. הבחילות מתחילות. הבטן מתהפך. אנשים מסביבי מקיאים. אני רואה אנשים מתרחקים מאנשים אחרים ופתאום הם בעצמם מקיאים. יש כאלו שזה ממש מגעיל אותם. 

אבל אני, בוחר לפרש את זה כחוויה מצחיקה ומשעשעת. למרות התחושות המגעילות שאני מרגיש בגוף אני צוחק ומחייך. הרי היכולת להפריד בין המצב הנפשי למצב הגופני הוא אחר המרכיבים המשמעותיים בהצלחה מנטלית! אבל דוגרי, הקושי הכי גדול זה הריח. נשבע שרק מהריח הקאתי!

תוך כדי שאנחנו סובלים שם, אנחנו צריכים לנהל דיון ולבצע עוד משימות. עבורי, הקושי הוא יישום האלמנטים שלמדתי בקורס יחד עם המצב הגופני המגעיל הזה. אני בדיוק נזכר בשיעור של אמציה על ההבדל בין סבל מוצדק וסבל בלתי מוצדק. אני מבין שאני בסבל מוצדק. 

אני מקבל את זה, מפעיל את מה שהבנתי משיעור "פשוט להצליח" מבצע "ניתוק" כפי שלמדתי בקורס מצוינות צבאית, ומצליח להתאפס על עצמי ברמה שאני מצליח לא רק לקחת חלק משמעותי בדיון אלא אפילו לעודד אחרים לקחת חלק משמעותי יותר.

אחרי זמן שהרגיש כמו נצח (אבל תכלס נע בין 30-40 דק) אנחנו יוצאים מסירות ההקאה עם תחושה שהעולם מסתובב. חוזרים ליבשה ואוכלים ארוחת צהרייםםם!! בחיים לא התרגשתי כ"כ מלאכול אוכל לא טעים! מבחינתי, מגיע לי חגיגה פנימית! (9)

תוך כדי האוכל אני שם לב כמה פרשו.. באסה להם.. אבל יש כאלו שבאמת לא התאים להם.. הם לא התחברו לים והגיעו דוגרי רק בשביל השבוע ראיונות.. מזל שאני באמת רוצה להגיע לקורס חובלים..

סיימנו לאכול והגענו לאזור שמאפשר לבצע את המשימה הבאה. מושיבים את כולנו במעגל ואומרים לנו לא לדבר. תוך כדי המגבשים מוציאים אחד אחד ומתשאלים אותנו על החומר שלמדנו מהפנקס. היו דברים שזכרתי יותר וכאלו שפחות. מה שזכרתי הכי הרבה זה כל מה שהצלחתי להכניס למנגינה ולחבר למידע נוסף שיש לי בראש כבר.

למשימה הבאה קיבלנו 10 דק. מי שנבחר להיות המפקד צריך להעביר את המחלקה מצד אחד של נחל לצד שני (הנחל לא אמיתי). העניין הוא, שמותר רק לאדם אחד מכל המחלקה להירטב. עצם זה שיש הגבלת זמן מוסיף לחץ. אני מיד מיישם את עקרון ההרגעה באמצעות נשימה ריבועית ומפעיל את המוח היצירתי ע"י שאילת שאלות, כפי שלמדתי בקורסים הכנה מנטלית לגיבושים ומצוינות צבאית.

לאחר מכן אנחנו מקבלים עוד משימה שממש מזכירה את מה שעשינו בסירות גומי. עם הציוד שיש לנו, אנחנו צריכים לבנות מבנה מסוים. תכלס אני כבר מבין.. המשימות יחסית דומות.. הם רוצים לראות עקביות.. ככה מוצאים את מי שמזייף ומי שאמיתי. מזל שאני פועל מתוך מה שאני באמת מאמין ולא כדי להרשים אף אחד. אני עושה את זה כי חשוב לי לשרת כחובל. לא כי אני רוצה לעבור את הגיבוש. המעבר של הגיבוש הוא שלב ביניים. אני מבין שיש לי עוד מסלול ארוך אחרי הגיבוש. המחשבה הזאת עוזרת לי להקטין את האיום של הגיבוש..

בסוף המשימות שקיבלנו עד כה, המגבשים מתחקרים אותנו. הם שואלים רוצים לראות איך אנחנו מודדים את הצלחת הביצוע שלנו. המון מפחדים שהם עונים לא נכון.. אני מבין שאין לא נכון... יש את מה שאני באמת מאמין. ככה הם רואים את הסטנדרטים ואת הביצועים שלי ביחס לסטנדרטים שלי.

אחרי יחסית הרבה זמן של משימות, הגענו למשימות פיזיות! אני קצת נרגע וקצת נלחץ... אני נרגע כי יורד הלחץ מלפעול לא כמו שצריך במשימות חשיבה והנהגה, אבל נלחץ מהעומס הפיזי המחכה לי. ."יאללה בקטנה" אני אומר לעצמי! אני יותר קרוב לסוף מההתחלה של הגיבוש!

מעמידים אותנו לתרגילי ספרינטים. מזניקים אותנו "צאו!". בום יאללה טירוףףף! אני רץ הכי מהר שאני יכול למרות הכאבים שיש לי מהמשימות אתמול והבוקר. אני מגיע בין הרביעייה. מיד המגבשים מזניקים אותי להרים אלונקה. אנחנו מרימים את האלונקה וממשיכים. החמישי ושישי נשלחים להרים ג'ריקן מים. תכלס, עדיף אלונקה.. באלונקה אני גם תלוי בקצב של הצוות. בג'ריקן, כל האחריות עלי.. לטובה ולרעה.

אחרי עוד ספרינטים, ועוד אלונקות, אנחנו חוזרים למגרש.. נותנים לנו עוד זמן למידה.. אחרי הלמידה הגיע הזמן לארוחת ערבב!! איזה תענוג! עוד חגיגה פנימית! (9)

יאללה לישון. כן.. אני יודע שעומדים להקפיץ אותנו כמה פעמים במהלך הלילה.. אבל אנצל כל רגע לישון!

היום השלישי:

הקפצה!! הפעם אני מתורגל יותר. כשהלכתי לישון סידרתי את כל הציוד שלי כמו שצריך כדי שאוכל לקום במהירות. אני בין הראשונים. "תחזרו לישון" המגבשים אומרים. "שימותו" אני חושב. כמובן שהכל בצחוק.. ההקפצה הזאת הייתה סתם להלחיץ אותנו. חוזרים לישון. שלוש וחצי שעות לאחר מכן.. שוב!! "הקפצה!!" סעמק אני שונא להתעורר באמצע הלילה!!! לא יכול לחכות לחזור הביתה! יאללה קמים כמו שצריך. להתאפס על עצמי! שוב אני בין הראשונים כי סידרתי את כל הציוד ולא נתתי יותר מדי זמן להתבכיינות.

שוב מחזירים אותנו לישון! טוב.. אגיד תודה על כל הזדמנות שיש לי לישון!

שעה אח"כ... שובבב!! "הקפצה!!" שוב אנחנו קמים.. דוגרי? זה מתחיל לעצבן.. אבל הפעם יש תחושה שונה. אני מתארגן כמה שיותר מהר ומיד אומרים לנו להתארגן למסע. מה שמנחם אותי זה הידיעה שנשאר עוד פחות מיום! עוד פחות מ24 שעות אני אהיה אחרי!! זהו.. אין סיכוי שאנשים פורשים.. אנחנו רואים את הסוף..

מתחילים את המסע. קצב מהיר בטירוף. הרגלים שורפותתתת. אני חושב לעצמי שוב ושוב "סבל מוצדקקקק" בדיוק כפי שלמדתי בקורס. אני מתחיל את משחק הגיבוש שלמדתי בקורס.. האמת שזה נחמד.. זה מוסיף קצת כיף לסבל..

בונא זה ארוך.. יאללה ממשיכים. הכתף שורפת. האלונקה קצת שבורה.. כל המשקל עלי. אני מרים יד לחילוף.. לא מגיעים. אני מרים את היד גבוהה יותר.. לא מגיעים.. סעמק! בא לי לצעוק בקול אבל אני יודע שאסור.. אני נושך שפתיים וממשיך.. האמת שזה קצת מעצים.. להבין שאני יכול יותר משחשבתי..

אחרי כ-12 ק"מ אנחנו מסיימים את המסע הרצחני הזה. דאמ! אני נזכר שיש מצב שזה התרגיל הפיסי האחרון בגיבוש! לאאא!! אל תחשוב ככה!! יש מצב ששינו את הגיבוש! אני מתאפס מהר ומוכן לכל דבר. מבחינתי, שייתנו לי עוד יומיים של החרא הזה.

יאללה ארוחת בוקר! אתם יודעים מה זה אומר?? חגיגה פנימית!! (9)

סיימנו את האוכל. אנחנו כבר מכירים אחד את השני.. יש חיבור נחמד בין חברי המחלקה.. מת לדבר איתם אחרי הגיבוש.

מחזירים אותנו למגרש ונותנים לנו משימה: עליכם לבנות מתקן מהציוד מחלקתי שתשמש להעברת מים. שוב אני מיישם את כל המרכיבים שלמדתי מקורס מצוינות צבאית בפרק של המנהיגות. תכלס, אני לא צריך ליישם יותר מדי.. כל הגיבוש עד כאן יצר מצב שאנשים מבינים שיש לי אופי של מנהיג בטבעיות.. הם לא מבינים כמה עבדתי על זה..

מגיעים למשימה השנייה. אני זוכר מהכתבות באתר מה הם: להעביר את כל הצוות מצד אחד של נחל לצד שני מבלי שאף אחד יירטב. אבל לא! הוא מסביר משהו אחר! שיט! ציפיתי למשהו אחד וקרה משהו אחר! תתאפססס!! אני מקשיב למגבש ומבין את המשימה הבאה: עלינו להעביר את כל הצוות דרך קיר מבלי שאף אחד נוגע בצידי הקיר.

אחרי משימת העברת החניכים, אנחנו מקבלים את המשימה האחרונה שלנו.. עלינו לבנות מגדל שיאותת לספינות ומטוסים על המיקום שלנו.. לא! הם שינו את זה! המשימה היא לבנות מחדש סירת גומי מפורקת. יאללה לעבודה!

השאננות של היום האחרון כמעט גרמה לי לא להקשיב.. חשבתי שאני יודע מה המשימה אבל מסתבר ששינו אותה.. הגיע הזמן לריסט. (10)

שיימנו את המשימות. הביאו את כולנו למקום אחר וביקשו מאתנו להעביר הרצאה. כשהגיע תורי, כשהעברתי את ההרצאה, הקפדתי על כל הדגשים שלמדתי בקורס מצוינות צבאית על אסטרטגיות להעברת מסרים בקבוצות. הפעלתי את מיומנות האינטליגנציה הרגשית, את הראפור, את נוירוני המראה, ותכננתי את מבנה ההרצאה לפי התבנית שלמדתי בקורס. היה חזק ופשוט! (11)

חשבנו שנגמר.. אבל לא.. המגבשים הגיעו, העמידו אותנו והתחילו תרגילי סדרי הגעה. יש כאלו שהתייאשו ולא נתנו את ה-100 אחוז. אבל אני, בזכות הריסט שעשיתי הצלחתי לתת את כל הפוטנציאל שלי.

אחרי האקט, הגיעו פקידות עם דפים. חילקו לנו את הדפים והבנו שמדובר בשאלון סוציומטרי. כל אחד תפס פינה והתחיל למלא. המבטים אחד לשני עוררו סקרנות. כל אחד קיווה שהשני רושם עליו דברים טובים. אני מסתכל לאחור על ההתנהלות בכל הגיבוש ומוודא שאכן התנהלי בצורה שאני הייתי מסמן אותי גבוה. כל מה שנשאר לעשות הוא לקוות שאנשים באמת התחברו אלי.

אחרי הדירוג, לוקחים אותנו לעבור מספר מבחנים לבדוק לאיזה מגמה אנחנו מתאימים בקורס. תוך כדי זמן המנהלה קוראים לנו לראיון אישי להכיר אותנו יותר לעומק. אחרי כל הראיונות ומבחנים, מחזירים אותנו להחזיר את הציוד שלנו ולעלות על אזרחי. איזה כיףףף! רשמית אני יכול לחגוג את ההצלחה! סיימתי את הגיבוש!

הולכים לישון. 

אווירת השמחה באווירה הופכת את השינה לכיפית בטירוף. אני נהנה מכל רגע. הגוף מפורק אבל התחושה.. תחושת הצלחה. באמצע הלילה שוב הקפצה! איך שאני מתעורר אני צוחק.. אני יודע שההקפצה הזאת נועדה לקיים את טקס סוף הגיבוש.. קצת תיזוזים וקצת לשיר את שיר סוף הגיבוש.. "אני... רוצה... להיות.. חובל.." אחרי המסיבה הקטנה הזאת, אנחנו חוזרים לישון..

מתעוררים אחרי לילה מלא בשינה ומגיעים לרגע האמת. מודיעים מי עבר ולאן..